"מתקיים משא ומתן עם סוריה", מודה בענווה אהוד אולמרט. ופתאום נפתחים להם שערי שמים ויוצאת בת-קול ומכריזה על האתרוג הנולד, והנה נדחקות כל מעטפות הדולרים לשולי הכותרות מבשרות ה"שלום" הפוטנציאלי עם הסורים.

יש מי שחושב, בעיתונות הארצית, שאשליית ה"שלום אידילי לכולם" עדיין יכולה להתקיים גם בישראל של 2008. האמת צריכה להיאמר בקול רם - שלום כזה לא יתאפשר. המקסימום שניתן לשאוף אליו הוא קיום זה לצד זה, אפילו במצב של חוסר יחסים הדדיים - סוג של מלחמה קרה, Mutual Assured Destruction.

בשביל הפתרון הפשוט הזה לא צריך להחזיר שטחים, לא צריך כותרות גדולות בעיתונים ובטח שלא צריך להשאיר בשלטון ראש ממשלה מושחת (שהיה בעברו שר תעשיה מושחת, ראש עיר מושחת וכנראה גם עורך-דין לא מצדיקי הדור).

תגיות: תגובה אחת

ב-1821 כתב היינריך היינה:
"Dort, wo man Bücher verbrennt, verbrennt man am Ende auch Menschen."
("היכן ששורפים ספרים, בסופו של דבר ישרפו גם אנשים.").

אתמול שרפו באור-יהודה את ספרי הברית החדשה. סגן ראש העירייה, מטעם סיעת ש"ס (אלא מה?), ככל הנראה לא קרא את היינה. חוץ מזה, דמיינו לכם איזה עליהום היה קם בארץ אם נציג המפלגה הרפובליקנית היה שורף ספרי תורה בעיירה טקסנית קטנה. דמיינו, דמיון מודרך זה בריא, ביחוד כשהמציאות חזקה ממנו.

ולפני כן עוד ידיעה הופיעה בעיתון - עיריות פתח-תקווה וירושלים צנזרו את השלט של "סקס והעיר הגדולה", בגלל שהמילה "סקס" מופיעה בו. ובכן, את ההחלטה הזו אני דווקא יכול להבין. בתור תושב פתח-תקווה לשעבר וירושלים בהווה, אני נאלץ להודות שמראה שתי הערים גורם לאימפוטנציה על רקע נפשי.

תגיות:   היינה · סקס · פתח-תקווה · ש"ס4 תגובות

הם היו מתכנסים ליד אש התמיד כבר בשמונה-תשע בבוקר. הקצינים היו לובשים מדי חג, החיילים הרגילים תלו את המדליות והעיטורים על הז'קט הרגיל, היומיומי. בצד, מקובצים בינם לבין עצמם, עמדו ההם עם מדי התורכיז, ואף אחד לא התקרב אליהם.

גרתי במרחק של חציית חצר פנימית מאש התמיד, ותמיד הייתי הולך - קודם עם סבא, אחר-כך עם סבא-רבא (שהיה שייך לאנשי התורכיז), וכששניהם כבר לא היו עמנו - פשוט הייתי הולך עם אבא שלי, או תופס טרמפ על סבא של מישהו אחר. בשעה תשע היה עובר שם מצעד חניכי בית-הספר לקציני תותחנים שהיה ממוקם בעיר - מצעד של שורות סדורות, בלי כלי נשק ובלי תותחים, אבל עם תזמורת צבאית שניגנה הלוך ושוב את מארש "פרידת הסלאבית" (המילים השתנו עם השנים)… אחרי כן היינו הולכים הביתה, סבתא הייתה עורכת שולחן, והיינו, באמת ובתמים, חוגגים עם כל ברית-המועצות את יום הנצחון על גרמניה, בדיוק כפי ששבוע קודם היינו הולכים לצעדת ה-1 במאי וגם לאחריה עורכים שולחן חגיגי.

לא היה זה קונפורמיזם למשטר הסובייטי ולמנהגיו, אלא דחף פנימי עמוק שדחף אותנו לחגוג את הנצחון ואת סולידריות הפועלים ואפילו את יום השנה למהפכה הקומוניסטית. משום מה, עם ההגירה והניתוק מברית-המועצות והמדינה שבאה אחריה, התפוגג גם הדחף. ואמנם אנחנו גם היום צופים במצעד הצבאי ובקונצרט שאחריו, אך התחושה היא כבר מזמן לא אותה תחושה של חגיגיות. פתאום התגלו רבדים שונים למלחמה הזו - עשרות מיליוני ההרוגים בצד הסובייטי, קורבנות של שיטת הלחימה הכמותית של הרוסים, ששת מיליוני היהודים שהלכו בשואה (ואנחנו, בברית-המועצות, כמעט שלא הזכרנו את הנושא הזה, ובוודאי שלא היינו מודעים לכל הטראומתיות שלו - רק אפיזודות, פה ושם, של בורות בחורשה ושל מה שקרה ליהודים שנשארו לחכות לגרמנים שיצילו אותם מהקומוניסטים. השואה הייתה רק חלק מהטראומה הגדולה יותר, של ברית המועצות כולה, שממנה היא לא התאוששה לעולם). פתאום, הפך אותו ניצחון גדול, בעיני ההיסטוריונים, לפגע לאומי שהביא, כעבור מעט יותר מ-40 שנה, לפירוק ברית-המועצות.

ועדיין, עבורי אותה מלחמה היא קודם כל אותו ניצחון, שהיה עצום בדיוק כפי שהוא היה טראומתי. המלחמה היא הסיפור של סבא שלי שהתחיל את המלחמה כסטודנט לרפואה שגויס באוזבקיסטן, הוצב באיראן והגיע לסוף המלחמה, אחרי שתי פציעות, כקצין בחיל המשמר במזרח פרוסיה. היא גם הסיפור של סבא רבא שלי, ששירת ביחידת הריגול הנגדי ועבר את כל הדרך מסטלינגרד עד אגם הבלאטון בהונגריה, תוך שבדרך הוא פוגש את אחיינו - השריד היחיד מהמשפחה שנרצחה כולה בגטו של דניפרופטרובסק - ומצרף אותו אליו כ"בן המאומץ של האגד". כך הם חצו את כל אוקראינה, מן המזרח אל המערב, אלכסנדר-שייע הקומיסר, אימת החיילים, ואלכסנדר-שוריק בן ה-7, לבוש במדים שהותאמו למידותיו במיוחד.

סבא סלומון מעולם לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, אבל הוא האמין בדרך הזו מכל הלב, ולולא היה נפטר ב-1986 - ספק אם היה נותן לנו את אישורו לעלות לישראל, קל וחומר מצטרף אלינו. סבא-רבא אלכסנדר נזרק מהמפלגה הקומוניסטית ומהק.ג.ב. מעט לפני מותו של סטאלין, ורק כעבור כשנה הוחזר לו מעמדו וניתן לו תפקיד חדש - מנהל חברת החשמל של מחוז קמיניץ. הוא נפטר ב-1988, מוות שקט בבית-החולים המיוחד לחברי מפלגה, ואפילו המיוחדות הזו לא הצליחה לעזור לו.

שוריק, בן-הדוד של סבא שלי, שגדל עם המשפחה והיה בה לאח שלישי, הוא איש עסקים מצליח ברוסיה, חסר מנוחה גם בגיל 71 עם אשה שניה הצעירה ממנו ב-15 שנה. למרות המרחק, אנחנו בקשר כמעט יומיומי.

עכשיו, כשכבר עברו שנתיים מאז שסבתא שלי נפטרה, המדליות של סבא שוכבות אצלי בארון. הלוואי והיו לי את תעצומות הנפש שהיו להם לחיות בתקופה ההיא ולהילחם, ולנצח, במלחמה ההיא.

תגיות: 8 תגובות

שישים שנה עברו מאז אותה הקראה של דף הטיוטה שהפך למגילה, והדבר הראשון שאני נזכר בו למשמע המילה "עצמאות" הוא "ראש הממשלה נושם באופן עצמוני" של פרופ' מור-יוסף. גם מדינת ישראל נושמת באופן עצמוני, בינתיים. את כל יתר צרכיה מספקים לה מכשירים שונים שמצפצפים בקול של צפירת יום זיכרון.

משני טעמים איננו מדינה עצמאית כיום, וספק אם אי-פעם היינו. הטעם האחד הוא שמדינה הרואה את עצמה חלק מהעולם המערבי ומקבלת את דרכי התנהלותו, מוותרת מראש על חלק גדול מעצמאותה. מטעמי נוחות אנו עושים זאת - ראו נא את איראן, הרואה את עצמה עצמאית לחלוטין מן הצורך לנהוג comme il faut ולשחק במשחקים של ג'נטלמנים אירופאים, אך בד בבד די מבודדת מן העולם.

הטעם השני הוא שמדינת ישראל בוחרת שלא להיות עצמאית, בוחרת לכבול את עצמה בעבותות אשר אף המתקדמים שבתומכי הגלובליזציה מסתייגים מהן. ישראל כבולה ב"פרדוקס העצמאות" שלה - מונח השקול ל"פרדוקס החירות" של סארטר. כפי שהאדם הרציונלי עושה כל שביכולתו על מנת לשלול מעצמו את חירות קבלת ההחלטות ובכך להפוך את חייו לדטרמיניסטיים יותר, ברורים יותר, חדים יותר, שחורים ולבנים בלי יותר מדי גווני אפור באמצע, כך בוחרים אנו כעם ומנהיגינו כמופקדים על ההוצאה לפועל של רצון העם, לא להיות עצמאים.

ויתרנו על חירות המטבע שלנו - גם כשהמטבע הלאומי שלנו מתחזק, העדר מעדיף לבצע את עסקאותיו החשובות בדולרים. רק טיפול בהלם חשמלי יכול לרפא את המחלה הלאומית הזו, אבל אם אפילו בצה"ל מנהלים את הרכש באמצעות דולר סיוע - מה יגידו אזובי הקיר?

ויתרנו על הזכות להגן על עצמנו. על כל צעד ושאל אנחנו מתייעצים עם הדוד מאמריקה. על כל פעולה קטנה מיד מתעורר הספק - מה יכתבו העיתונאים, מה תאמר דעת הקהל? דווקא כאן לעתים נדמה כי פעולה אימפולסיבית של הפצצת שכונה קטנה בעיר פלסטינית עשויה לכל הפחות לפתור את הרצון המיידי לנקמה, וגם זה עניין עבורנו, שלא למדנו לדחות את הסיפוקים… אבל כשראש הממשלה מתמרן בין חקירה לכתב אישום, אין מקום לסיפוק צרכים מיידי - הכל צריך להיות מחושב, מגובה על-ידי שלוש חוות דעת משפטיות וחתום בעט נובע של "מונבלאן".

איני יודע מדוע אני כותב את הדברים האלה, שהם, יותר מכל, זרם תודעה טהור. לעתים אני חושב שלא נשארו כאן עוד בעלי תודעה רבים. אני צופה על המדינה ומגלה את "עם הארץ" תופס בה כל חלקה טובה, מקיים מצוות ואינו מבין את פשרן, מדקלם ססמאות מבלי להתעמק במשמעותן, זורק נרות לאש ומחפש לעצמו משיחי שקר. העם הישראלי שקם בציון הוא עדר, ולעדר אין, בדרך-כלל, תודעה.

שש-עשרה שנים אני כאן, ממלא באיקסים את טבלת הייאוש שלי, הארוכה כאורך הגלות. במהלך השנים כבר הספקתי להיות רוסי מסריח ורוסי פחות מסריח ואפילו כמעט-ישראלי, אבל רק כמעט, כי איך יכול אדם להיות ישראלי מבלי שיעברת את שמו ויוותר על ייחודיותו לטובת תודעת העדר?! בשלב מסוים אפילו הפכתי לרוסי בריח נרקיסים ועסקתי בהדרכת כבשים ישראליות פועות בנבכי הנפש הרוסית העדינה וספוגת האתנול. כל אלה היו, מבחינתי, טעויות.

איני רוסי ואיני ישראלי ואף איני יהודי, ובעיקר איני מעוניין להיות מתויג כחלק מצד זה או אחר. אני רוצה לחיות כאדם המשוחרר מכבלי העדר, עצמאי באמת, ודווקא את ההבנה הזו אני רוצה להרים על הנס ביום העצמאות הזה. כי אם כבר למדינה הזו לא מגיע לחגוג את עצמאותה, לפחות אציין את עצמאותי, ולו הפנימית בלבד, ממנה.

תגיות: 4 תגובות

ב-1795 יצא באנגליה ספרו של מונגו פארק "Travels in the interior of Africa". הספר, שזכה להצלחה רבה בתקופתו, תיאר את נסיעותיו של הכותב בין שבטים אפריקאיים (שאולי לא היו ולא נבראו), ושם תיאר גם את סגידתם של בני השבטים לאליל בשם ממבו-ג'מבו. מאז, הפך Mumbojumbo למונח המתאר שטויות במיץ עגבניות, ותו לא.

כפי שמונגו פארק המנוח מכר לאנגלים התמימים לוקשען, כך נוהגת גם לילי גלילי, כתבת "הארץ" לענייני המגזר הרוסי. כבר יותר מעשור, כמדומני, מפרשנת הגברת הנכבדה הזו את נפלאות העדה הרוסית לקהל האנשים החושבים (שהם חכמים). משל הייתה מדריכת תיירים מנוסה, מובילה גלילי את קוראיה פעם אחר פעם למלכודות שכל דילטנט היה נזהר מליפול לתוכן - ואילו נפילתה היא נובעת מחוסר הבנתה המוחלט את הרקע התרבותי, המנטליות ואפילו את השפה הרוסית, בד בבד עם עיקשות (ככה"נ) לא לעבור לתחום סיקור המתאים לה מעט יותר.

ויותר מכל, דווקא עצם כתיבתה (ולא התכנים, הבעייתיים כשלעצמם) אודות המגזר הרוסי בהכללה שכזו, היא שמעוררת בי חלחלה. "הם", היא כותבת. בכל כתבותיה חוזר ה"הם" הזה, בכתבה האחרונה שאני ראיתי - ה"הם" הוא מרכז הכותרת, לא פחות. כולם יודעים מי זה "הם" - "הם" הם בהכרח "לא אנחנו". "הם" - האחרים, השונים, המנודים, האנשים שלא קוראים את "הארץ", האנשים שכל עוד יישארו בצד ה"הם" - יספקו ללילי גלילי פרנסה.

אם מערכת "הארץ" עדיין לא השכילה להבין שמשהו לא בסדר בזה שהכתבת לענייני רוסים אינה דוברת רוסית ומוכרת להם לוקשים וממבוג'מבו אודות "המגזר", הנה צפירת ההשכמה שלהם - "המגזר הרוסי" הולך למות. אני ושכמותי כבר מזמן איננו חלק ממנו - וזה שאנחנו מבינים רוסית (בניגוד לנציגת ה"אנחנו" הנכבדה) לא הופך אותנו בהכרח ל"הם". זה סתם מוסיף לנו אפשרויות לתקשורת. בעוד כמה עשורים לא כאן אף אחד שתוכלו להצביע עליו ולתייגו כ"רוסי". לילי גלילי תצא לפנסיה לפני כן. זה המזל שלה. הנאחס - כולו שלנו.

תגיות: 6 תגובות

אני אוהב את איך שנשיא המדינה שלנו, יונת השלום הנצחית, משתמש בבמת הכבוד שניתנה לו בטקס יום השואה הממלכתי על-מנת לשחרר איומים. שועי המדינה תמיד אוהבים לחזור על המנטרה שלהם, "אושוויץ לעולם לא עוד". כך הם יודעים שהם לא ישקרו - מהו הסיכוי שברק יכה פעמיים באותו המקום?

אז אושוויץ הפיזית לא תשוב, זה ברור ונהיר ואין צורך לחזור על כך אלפי פעמים. ומה עם אושוויץ שבתוכנו, זו שלא נותנת לנו לחיות חיים נורמלים כבר יותר משישים שנה? כמו דיבוק נטפלה אלינו הפלנטה האחרת הזו ולא מרפה, עד שאחרון הסקפטיקנים מתחיל לחשוב שמא בכל זאת יש משהו בסיינטולוגיה, וכל הרע שבתוכנו הוא בעצם נשמות תועות של חייזרים מפלנטת "קצט"? אין לי דרך אחרת להסביר את זה.

בתוך כל אחד מאיתנו יושב מחנה ריכוז קטן, שבו אנחנו הקלגס, אנחנו האסיר ולעתים אנחנו גם המשרפה. הגרמנים רצו את כל אירופה לעצמם, רצו להרגיש שהם-הם האומה הנעלה ביותר ביבשת - ובכן, כיום הישראלים מסתובבים ברחבי אירופה, מחפשים בכל זקן בן יותר מ-70 את החייל הנאצי שהרג את סבא שלהם, מוכנים בכל רגע לכבוש את העולם. עם סגולה, הישראלים, מגיע להם לכבוש את העולם - אם לא עכשיו, אז כשהמשיח צדקנו יגיע.

ישראל היא מחנה ריכוז. מרצון אנחנו מקיפים את עצמנו בחומת בטון גדולה, בגדרות עם מגדלי שמירה, חיילינו האמיצים על המגדלים. אף אחד לא עובר בלי Ausweis בתוקף. בתחילה נעלו את עצמם היהודים מבפנים, בגטו של ונציה, ולבסוף ננעלו בתוך הגדרות ומגדלי השמירה של אושוויץ-בירקנאו ודומיהם. היום אנחנו, אומה חופשית ש"קמה לתחיה לאחר 2000 שנות גלות", נועלים את עצמנו בתוך סופר-גטו ושמו ישראל - האם גם הפעם תחזור על עצמה ההיסטוריה?

ישראל היא מחנה ריכוז גם כמטפורה - הכל כאן מרוכז עד כדי גועל. אולי זה מחוסר מקום. הרגשות עזים, התמונות - קשות מנשוא, כל ממזר הופך למלך העולם וכל 15 שניות של תהילה מתארכות לשנים רבות של מיאוס מתמשך. ניסיתם פעם לשתות תרכיז של מיץ פטל? אז ככה זה בישראל, החיים שלנו מתוקים מנשוא.

ישראל קמה על גבי אפר השואה, כשהיא מנסה בכל הכוח להיות ההפך המוחלט, להראות שהיהודים שהיו בשואה - "סבונים" היו, ואילו אנחנו, הישראלים, אנחנו לא ניתן (!) שאושוויץ תחזור על עצמה. נשלח לשם להק שלם של מטוסים אמריקאים שיעשו רונדל מעל מחנה הריכוז, כי אנחנו יכולים. המציאו לנו את "יום השואה והגבורה" בשביל למצוא איזשהו קשר, ולו הקלוש ביותר, בין ה"סבונים" של השואה לצברים הגאים של ארץ כנען. גם בשואה, מסתבר, היו יפי בלורית ותואר שזרקו בקבוקי מולוטוב וברחו מסוביבור בזמן שכל העם הלך כצאן לטבח. היום מובילים אותנו לטבח בהדרגה, לצליליו הנוגים של רמי קליינשטיין, לקולות הפעיה האופורטוניסטיים של יאיר לפיד, ואנחנו, גיבורים גדולים, אפילו לא ממצמצים כשאנחנו חוזרים על המנטרה "לעולם לא עוד, לעולם לא עוד…". בפעם הבאה שיבנו כאן מקלחות ליהודים, יתקינו שם רמקולים עם סוף-שבוע-גרוע של גלגל"צ, ואף אחד לא יצייץ אפילו כשהוא הולך כצאן לטבח.

אושוויץ הבאה שתהיה - בתוכנו תהיה. אנחנו עצמנו נהיה אלה האחראים על ההשמדה, וכבר היום אנחנו זורקים למשרפות הפרטיות שלנו את כל הערכים, ההומאניות, את "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". את כל זה שרפנו, נשארה רק המעטפת עם מגדלי השמירה שלה. גם לאושוויץ היו מגדלי שמירה, זה לא הפריע לשחרר אותה. שמישהו ישחרר כבר אותנו…

תגיות: תגובה אחת

בכניסה ל"וילה סוקולוב" יושבת סלקטורית שלא מכניסה אף אחד שלא תואם לסטריאוטיפ התל-אביבי, וגם לא בני פחות מ-25 ובאופן כללי, כל מי שאין לו סיבה מספיק טובה להיות שם. אותנו דווקא הכניסו, והצטרפנו לחבורה שחגגה יום-הולדת - 20 איש על ספות שיכלו להכיל בקושי עשרה, כך שאלה שבאו אחרינו כבר עמדו להם והתנועעו לצלילי המוזיקה.

הסבירו לנו ש"וילה סוקולוב", בחצר האחורית של בית העיתונאים, היא ה-מקום בתל-אביב של ימינו, ושאפילו ריטה ציינה כאן את השקת אלבומה החדש, הבנאלי לא פחות מן הקודמים. "שתלך ריטה…", חשבתי לעצמי עת ראיתי איך כל מרחב המחיה מתמלא בחומר אנושי חדגוני וטהור גזעית, פרי עבודתה המסורה של הסלקציה. לחומר האנושי, שעישן איש לרעהו בעיניים ואיפר על ספות העור (כי העישון אסור, אז אין מאפרות), הוצע מגוון משקאות אלכוהוליים מתוך תפריט לא קיים. המלצרית, בתשובה לשאלה "אילו סוגי וויסקי יש לכם?" ענתה "כל מיני", תוך שהיא מתכוונת לומר, כנראה, "מה, שאני אדקלם עכשיו את כל הסינגל-מאלטים, כאילו?!". הלכתי על בטוח, הזמנתי ג'יימיסון ואיתו שליש (אין חצי, השליש עולה כמו חצי) בירת "פאולנר", שהזכירה לי כמה אני שונא בירות גרמניות.

מעט אחרי חצות, עייפים מן הרעש, מעשן הסיגריות ומלקט להיטי שנות ה-80, פילסנו בקושי את דרכנו אל היציאה ועזבנו את ה-מקום הטרנדי של תל-אביב. בכניסה התגודדו כל מיני בני 25 ומטה ושאר נדחי הסלקציה, אשר בחנו אותנו בפליאה - כיצד זה אנו עוזבים את מקדש הטרנדיות הזה בשעה כה מוקדמת? - והמשיכו ביתר שאת להתנפל על הסלקטורית. אלוהים שיהיה עמם.

"וילה סוקולוב", בית העיתונאים, קפלן 4, תל-אביב
(ושמישהו ישלח לשם פיקוח עירוני…)

תגיות: 7 תגובות

עצוב ככל שזה נשמע, לעתים ניתן למצוא אותי תלוי בשתי ידיי על רצועות הפלסטיק באוטובוס קו 19 הנוסע למרכז ירושלים (קרי, כל מה שמזרחה למלחה). אני צריך סיבה טובה באמת לעבור את מלחה, וסיבה טובה עוד יותר לנסוע לשם באוטובוס. יכול להיות שעצם הכישרון שלי לשרוט, בכל פעם מחדש, פינה אחרת של האוטו עם השפריץ המגעיל המכסה את קירות החניונים התת-קרקעיים הקלאוסטרופוביים של ירושלים, שמקומות החניה בהם נועדו לאכסן מיני-מיינור או אוטוביאנקי, אבל בשום אופן לא טויוטה קורולה מן השורה, הוא שבסופו של דבר גורם לי לעלות אל האוטובוס.

ירושלים היא עיר מכוערת. כל שיפוץ שעושים לפינה זו או אחרת בעיר הזו רק מדגיש את הכיעור הזה, כמו טלאי חדש ומבריק על בגד בלוי. משכנות האמריקאים והצרפתים (אפשר גם לומר "צרפוקאים"…) הנבנים בעיר בכדי לשמש מחסה להמוני בית ישראל העולים לרגל מק"ק ניו-יארק סיטי וממלאים את בירת המדינה העברית ביידישקייט בורגני. לאדם החפץ להגדיר עצמו "ישראלי" כבר לא נשאר מקום בירושלים - או שאתה יהודי, או שאתה בחוץ.

לי פישמן, זמרת מגרשים, נאבקת בימים אלה נגד הנהלת בית"ר ירושלים על התמלוגים מהשמעות המנון הקבוצה החדש - טייק-אוף פרחואידי על שיר חסידי. אוהדי בית"ר, מסתבר, מאמינים באבינו שבשמיים שיביא להם את האליפות - אולי כי לאבינו אין דברים טובים יותר לעשות עם הזמן הפנוי שלו, ואולי כי הם יודעים את שווים האמיתי של שחקני בית"ר, ועל כן אין להם על מי להישען.

בזמן שמועמדים לראשות העיר ומטות התמיכה בהם מפזרים סיסמאות, העיר מתרוקנת לאיטה מכל החלק היצרני שלה. כל מי שיכול להרשות לעצמו, בורח - למבשרת ציון, למודיעין, לתל-אביב, רחמנא ליצלן. לבסוף תישאר ירושלים עם ה"מאמינים בני מאמינים" שלה ועם ערביי מזרח העיר, אזרחים סוג ב', שינקו אחריהם את החיתולים המזוהמים של עשרות ילדיהם.

וראש העיר, מה איתו? הוא עסוק בעניין שללא ספק יקבע את גורלה של העיר - החלפת הקוד של נתב"ג מ-TLV ל-JLM, בטוענה כי ראוי שנמל התעופה הבינלאומי של ישראל ייקרא על שם בירתה. בפועל, מעט מאוד שדות תעופה של ערי בירה קרוים על שם אותה העיר (שדה"ת דאלס בוושינגטון הוא IAD, הקוד של הית'רו הוא LHR, של נמל שארל דה-גול - CDG, ושדות התעופה של מוסקבה הם IPA, DME ו-VKO), ובלי שום קשר - האם באמת הייתם רוצים שנמל-התעופה, המקום היחיד בארץ שבו עדיין אפשר להרגיש שעוד רגע מתנתקים ממנה ונוסעים למקום טוב יותר, יספוג פתאום את כל הירושלמיות המתפרצת הזו?!

[מעבר לכך, שדה התעופה "עטרות" בקלנדיה נושא כבר בימים אלה את הקוד JRS, על שם העיר ירושלים] 

אפשר רק להציע ללופו שידאג לאיך שהעיר שלו נראית. אני הייתי מציע לעלות עליה עם בולדוזרים, לשטוף טוב טוב עם סבון ולנסות לבנות מחדש. ובאותה הנשימה, להעביר את בירת ישראל לתל-אביב, שנבניתה מלכתחילה על מנת לשמש כעיר הבירה של המדינה העברית.

Ceterum censeo Hierosolymem esse delendam.

תגיות: תגובה אחת

לא לכתוב זה הכי קל בעולם. לא צריך להשקיע בזה מאמץ - זה קורה מעצמו.
"עייפת בלוגים" הם קוראים לזה. מנסים להפוך את השיעמום הפרטי שלי לחלק ממגמה כוללת. הוא לא חלק ממגמה, לא התיעצתי עם אף אחד ולא ראיתי טרנד שאפשר לקפוץ עליו. סתם התיאשתי. אני חי מיום ליום, מפרסם תמונות בפייסבוק ועונה לשיחות טלפון במילים "בית זונות, שלום, במה אוכל לעזור?". הכי כיף לענות ככה למספרים שאני לא מכיר - ככה בכל פעם מפתיעים מישהו חדש.
אני לא מאמין בכוחו של בלוג לשנות סדרי עולם. הבלוג הספציפי הזה כבר הזין כמה כותרות בכל מיני אתרי אינטרנט, אך מבחינת עורכי אותם האתרים - היה זה נטו לשם הפרובוקציה. אני לא רוצה להיות פרובוקציה. מעדיף לתלות את עצמי על עניבת משי של ג'יאנפרנקו פארה (ותאמינו לי שהיה קשה מאוד למצוא אותה בין הררי הזבל הסיני שמוכרים בקניון מלחה). אני מתקשה להבין את האנשים שחיים למען הפרובוקציה. בימים אלה של שפל מוסרי, כל שאדם טוב מן השורה צריך לחפוץ בו הוא בלינצ'ס עם קויאר שחור וכוס "Veuve Clichot".
זו לא עייפת. סתם ריקנות. קם בשבע, יוצא מהבית, חוזר בשמונה, הולך לישון. מדי פעם קופץ לכנס ואוכל בורקס בקבלת פנים.
הפכתי לאזרח מן השורה…
Somebody please shoot me!

תגיות: תגובה אחת

צפיתי אתמול בריאליטי "המטבח" בערוץ 2, והסאדיסט הקטן שבי התמוגג. איזה מתח, איזו דרמה - הירק עזרא קדם את עגל החלב לתוך הכלבויניק או שלא ירק?! עצוב ככל שזה יהיה, באמת נהניתי לראות את זה. מיד תבינו למה.

כשהייתי קטן, אהבתי מסעדות. במסעדות המסורתיות של ברית-המועצות, גם בתקופות שבהן לא ניתן היה למצוא דבר בחנויות, תמיד היו מפות לבנות, מלצרים מתנשאים בגיל הזהב, תזמורת שתנגן מה שתבחר תמורת עשרה רובל למנהל המוזיקלי ואוכל לא רע (האמינו לי, במציאות של ברית המועצות גם "לא רע" היה לא מעט). חונכתי לחשוב שכך צריכה להיראות מסעדה. על כן, ההפתעה הייתה רבה עת גיליתי שבישראל, גם מקומות כמו "יטבתה בעיר" עשויים להיחשב בעיני הציבור הרחב כמסעדה, ושלא נזכיר בכלל את שיפודיית "סעיד 2000" באור-יהודה…

אני אוכל בחוץ די הרבה, פעם ביום פלוס מינוס, ולרוב לא אכפת לי איך האוכל שלי נראה כל עוד הוא מוגש בזמן וראוי למאכל אדם. מבחינתי, שווארמה או שניצל בבאגט הם אופציות ראויות בהחלט, ואני ממש לא צריך שלמקום שבו אני אוכל אותם יקראו "מסעדה". אבל מה - כשאני כבר הולך למסעדה בכוונה שיהיה זה בילוי ולא מעשה יומיומי, אזי אני זקוק למפות הלבנות, למזלגות הנפרדים לכל מנה ולמלצרים מנוסים הלבושים בקפידה. מעטים המקומות בארץ שעונים לקריטריונים הללו. מעטים עוד יותר המקומות שבהם הקריטריונים מתקיימים והמזון בהם ראוי לתואר "גורמה".

על כן, לא הרגשתי שום רחמים כלפי המתמודדים ב"מטבח" בעת הצפיה בתכנית. חלק משמעותי מאוד מהם התהדרו בתארים של "שף" או "סו-שף", והפגינו, לפחות מבעד למסך, יכולת מזעזעת. אולי נעשה הדבר בכוונה על מנת להעמיק את רגש נחיתותם אל מול היכולות של קדם, אם כי אני מאמין שגם אם מדובר באשליה טלוויזיונית - יש בה אמת רבה. כל אחד יכול לבשל. אפילו אני מוציא מדי פעם משהו ראוי תחת ידיי. החוכמה היא לבשל יעיל וטעים, וכנראה שבינתיים זה לא באמת קורה שם. 

ומנין רגשי ההזדהות העמוקים? אולי מתוך המקום שבו הייתי יכול להרשות לעצמי להשקיע שעתיים בכל סתימה, בליטוש ובהתאמת הצבע המושלמת, אך לרוב דוחקים בנו לסיים - אף פעם אי אפשר להקדיש שעתיים לפציינט. הבאים בתור כבר מדפקים על הדלתות, וגם הנוכחי לא באמת מסוגל לשבת שעתיים עם הפה פעור לרווחה. צריך, בסופו של דבר, להתייעל, ואני באמת רואה איך לאט לאט הפעולות שאני עושה הופכות למשהו שגרתי, רפלקסיבי אפילו - כמו לרכב על אופניים. ככל שזה קורה, העבודה הופכת למהירה יותר, יעילה יותר, ולא פחות טובה. אולי זו באמת הדרך.

אנחנו צריכים להודות למי שזה לא יהיה על כך שהמדריכים הקליניים לא מרשים לעצמם, לפני המתרפאים, את מה שמרשה לעצמו עזרא קדם במטבח הסגור, כשהוא מתעמר בטבחים. אחרת - סביר להניח שחלקנו היו זוכים ל"חרא של סתימה, תעשה חדשה", ונתקעים עם הפציינט ארבע שעות. זה, בינתיים, עוד לא קורה. אולי כי גם אנחנו, בינתיים, לא מתיימרים לקרוא לעצמנו "רופאי שיניים", כפי שהמתמודדים מתהדרים בנוצות ה"שף". אנחנו רק מתלמדים. אולי אם היו המתמודדים ב"מטבח" מגיעים מן המקום הזה, היה להם קל יותר…

תגיות: ניתן להגיב.